שלום לך מסה הקטנה  |  הפרפר שחלם להיות אריה  |  כתב אשמה // משה גרנות  |  אשה ורוח  |  

הפרפר שחלם להיות אריה
אביב חדש ספר חדש
מתנה יחודית לפסח
אני יצאתי ממש בערב פסח
לחרות אמיתית
מחיר הספר 89 ש"ח
13 ש"ח למשלוח

 

הקדשה למי שאתם אוהבים
שמחה הציע לכבוד החג
2 הספרים במחיר 160 ש"ח בלבד.
לא כולל משלוח בדואר.
לפרטים והזמנה ניצה 054-7443738

 

ניצה לא שותקת יותר!
וידאו - וידוי באתר מוטקה

חוות דעת מעמיקה על הספר
כתב אשמה // משה גרנות


כדאי לקרוא!

טעימה מההרצאות של ניצה


שלום לך מסה הקטנה, ניצה סקולניק
 
''שלום לך מסה הקטנה'' הוא יומן מסע אישי, מרתק, מרגש ומעורר השראה, אך בד בבד גם מסמך נוקב בעל מסר חברתי חשוב מאין כמותו. ...
 
תודה לך ניצה סקולניק על הספר החשוב הזה. תודה שנחשפת לפני ושיתפת אותי.
 
ניצה מצאה אהבה - כתבה ב-YNET
 
  האהבה שלכם חשובה לנושא ולנו !
לחצו בבקשה LIKE כאן למטה כביטוי להזדהות וכתמיכה להעלאת המודעות לנושא
בקרו אותי בפייסבוק

מי את?


שלום לך מֶסָה הקטנה \ מאת ניצה שקולניק

]BookPic

“מי את?” שאל המנחה בסדנה למוּדעוּת. הבטתי ימינה ושמאלה. האם התכוון אלי? ניסיתי להגות את המילה “אני”. היא נתקעה בגרוני כעצם חדה. נשמתי עמוק, אולי אצליח לחלץ אותה מתוכי כמצוות המנחה. עמדתי מול הקבוצה, ידי שמוטות לצדי גופי, עיני דומעות. המילה מאנה לעלות על דל שפתי. הצצתי פנימה לבדוק היכן נכלאה. אולי בין הבטן התחתונה לעליונה? או שמא בבית החזה? אחרי דקות ארוכות הבנתי שהמילה “אני” אינה קיימת בשבילי באותו רגע כאילו החל דבר מה להזדחל פנימה, כמו קרן אור לתהום חשוכה שבה אני הלכתי לאיבוד ואיבדתי את הדרך חזרה.

 עקבתי אחר קרן האור והתחלתי לעשות את פסיעותי הראשונות לקראתה. לא ידעתי לאן אגיע, ובכל זאת נמשכתי אליה כפרפר. חשתי שכל עוד אצמד לקרן האור, אוכל אולי למצוא את האבידה הגדולה.

**                                              NizaPic2 **                                              **

 נולדתי בבית החולים אסף הרופא. יהודייה במשפחה חילונית. לרוע המזל, נולדתי נקבה. סבתי שנתנה לי את שמי, מֶסָה, לקחה אותי תחת חסותה. כשמלאו לי שמונה-עשרה שיניתי את שמי לניצה. זה השם שמופיע בדרכון.

.

שכונת בנית בלוד, שלוש כניסות בבלוק. בכניסה הראשונה, מעלינו, גרו שכנים הודים. דודה שרה, קראנו לשכנה שהיתה לבושה במין בד עצום כחול שעטף את כל גופה, מלבד  הבטן שבצבצה בין קפלי הבד שגלשו מטה. אצבעות כהות הציצו מנעלי אצבע מפלסטיק ירוק, ציפוריהן משוחות בלק אדום בוהק. טבעת עשויה מכסף קישטה את  הבוהן. אני, אז בת שלוש, לא הבנתי איך או למה עונדים טבעת על כף רגל.

שרה דיברה מהר מהר ולא ברור, קולה מתנגן. וכפות ידיה נעות בקצב הולך וגובר. פתאום היתה מצמידה את כפות ידיה זו לזו, כורעת ברך, מנענעת את ראשה ונעלמת. כך למדתי מתי היא עומדת ללכת. תמיד רציתי שתישאר עוד, כי אמא היתה שקטה כששרה דיברה, ואני יכולתי לגעת בבד הארוך שלבשה ולמשש אותו. אהבתי את רכות הבד. הייתי מניחה אותו על פני, ופעם אפילו העזתי להיכנס מתחת לבד הענק הזה ואז יכולתי לראות את כפות רגליה השחורות של שרה. רציתי לגעת בטבעת שעל הבוהן, אבל פחדתי. היה נעים להסתתר מתחת לבד. היה ריח חזק של שמן קוקוס.

אמא אמרה תמיד ששרה אישה טובה ושהיתה נכנסת לבית שלנו היתה שולחת אותי מיד לקלף מלפפונים ולהניח אותם בצלחת כדי לכבד אותה. אבל שרה אף פעם לא אכלה אצלנו דבר, וכשהיתה עוזבת היינו אחי ואני מתנפלים כעופות טרף על הכיבוד שהכנתי למענה.

בכל יום שלישי הכינה אמא קוסקוס ומפרום, ירקות חמוצים ותפוחי אדמה. היא היתה מניחה את התבשילים על מגש עץ ומצווה עלי לקחת אותו לשרה. אהבתי את ימי שלישי. המגש היה כבד. הייתי מעלה אותו ממדרגה למדרגה ואת עצמי מעלה בזחילה. כשהייתי מגיעה לקומה השנייה – מאושרת על שהמגש וכל שעליו הגיעו בשלום – נהגתי לדפוק על הדלת בכף רגלי, וכשזו היתה נפתחת היו ריחות חזקים של אוכל מציפים אותי.

הייתי מוסרת את המגש לשרה, ואז היא היתה מושיבה אותי על הרצפה ליד שולחן נמוך, מול צלחת אליפטית ענקית ובה הר של אורז בכל מיני צבעים –  לבן, צהוב, כתום. מסביב ישבו כל ילדיה ואכלו בידיהם. שוב ושוב חיברו אגודל ואצבע, אספו אורז והכניסו לפה. שרה היתה לוקחת את כף ידי ומנסה ללמד אותי לאכול כמוהם. התביישתי. פחדתי שאמא תכעס, אבל אכלתי. טעם הקארי והכורכום ערבו לחיכי. פחדתי לספר לאמא שאכלתי מהאוכל שלהם. זה היה אחד מהסודות שלי.

 יום אחד, לפני חמש שנים, דפדפתי באלבום התמונות של אחותי הגדולה מנישואיו הראשונים של אבי. הסתכלתי בתמונות החתונה שלה. כל המשפחה עמדה שם סביב החתן והכלה. כל אחיותי היו לבושות לבן, ורק אני הייתי בשמלת פסים. משום מה התעקשתי על שמלת פסים בתכלת לבן. סירבתי בתוקף ללבוש שמלה לבנה.

nitza5

אני מוצאת את עצמי מדברת אל הילדה שבתמונה. שלום לך מֶסָה הקטנה. מוזר שאני קוראת לך בשמך המקורי. פתאום הוא לא נשמע מאוס כל כך אלא דומה למָסָה – כמות, משקל, מהות שמכיל גופך הקטן והדרוך. אני נדהמת לראותך בתמונה המשפחתית, לופתת נואשות את יד אחותך הכלה. אמא מחייכת. למה לעזאזל היא מחייכת?  אל מי  היא מחייכת?

את לא מחייכת. אני יכולה לחוש את החרדה האיומה ששוב תישארי לבד, להכיל לבד את המרירות של אבא ואמא, להחליף בכוחות עצמך את התחבושות, לגהץ במו ידייך על אף שאת מתקשה מאוד להגיע אל קרש הגיהוץ. עלייך להתרומם על קצות האצבעות. את גם נדרשת לכבס  בידייך הקטנות, לשפשף כמעט עד זוב דם. אולי אמא תראה את הדם ותאמר משהו מנחם. אני מריחה אותך, נושמת אותך, יודעת בדיוק מה עובר עלייך. חשה את הכאב שאת חונקת בגופך המכווץ כמעט כל הזמן, מכירה את הסימנים ששולחת הבטן בכל פעם שמשהו משתבש. שומעת איתך את פסיעותיו של אבא.

אני מביטה עמוק אל תוך עינייך, מנסה לקרוא את שפת הנפש שלך. אבל את למדת להסוות, לבלבל את המתבונן. העיניים אינן מגלות דבר, כאילו הכול כשורה,  אבל אני כבר יודעת שהכול היה משובש לחלוטין כבר אז.

 

התעוררתי מחלום שבו אדם כלשהו מחבר אל גבי דבר מה באמצעות חבל. אני מצליחה בקושי להתרומם, אבל לא מסוגלת לנוע. משהו משתולל מאחורי כמו חיה. אני מניעה בחוזקה את ידי וראשי, צועקת בלי קול.

החלום מעלה זיכרון ילדות מגיל שש. מנהל בית הספר חיבר קרטון אל גבי ועליו נכתבה מילה אחת – “גנבת”. אני לא זוכרת מה הביא אותו לעשות זאת. היה עלי להסתובב כך – עם אות הקין על הגב – בין כל הכיתות ולהציג אותו לעיני כל התלמידים. כך גם בהפסקות במשך כמה ימים. הלעג והצחוק המבזה הפכו את קרבי.

 כאב הבטן העיר אותי לפנות בוקר. יש זמן שעל פי השעון וישנו הזמן הפנימי שהוא הנכון, המדויק, שמתחיל להתאים לי. אני שוכבת, משקיפה מבעד לחלון על העצים העוטים כאילו דוק דקיק. מלטפת את הבטן כדי להרגיע ולנסות להירגע – להמשיך כך לשכב ולו עוד רגעים אם לא שעה, לפני שאמשיך במסע. נשימות עמוקות מסייעות להשגת הרוגע שאין בו עוד צורך אינסופי בשליטה מתישה.

 שנים קברתי את חומר הנפץ בשכבות העמוקות ביותר של נשמתי. גייסתי את כל הכוח להתמודדות עם הקיום היומיומי – נישואים עכורים, לידות וגידול ילדים, וקשיי פרנסה. רק אחרי שהתגרשתי, הציף אותי הכאב ולא ידעתי מאיזו תהום הגיח. ידעתי רק שאינני רוצה לחיות.

במשך שנים אספתי עלבונות והשפלות, סודות אפלים, סבל שנהיה למשמעות החיים.

 דווקא כשסוף סוף לא היה על ידי מישהו שיפגע בי, חיי כאילו התרוקנו  מתוכן וממשמעות.

 דווקא כשמפעל חיי שגשג בחיי שמונת ילדי, דווקא אז החלה צניחתי שלי לתהום, לחשכת ילדותי.

 נתקפתי בהלה נוראה. –

כיצד אשמור על עצמי מפני עצמי?

 לא עלה בדעתי שאני זקוקה לטיפול כמו זה שהענקתי אני לילדי.

 ביקשתי למות, אבל לא יכולתי לעשות זאת בגלל ילדי.

nitza sik

 הזמנתי לגופי את הסרטן. הוא הופיע בשד. אחריו באו עוד תחלואים שכאילו שרטטו בגופי  את מפת ההתעללויות ושחררו את מוגלה שנקברה בגוף שנים על שנים – בשרירים, בעצמות, בשלפוחית השתן, בכל אחת מהרקמות.

 התחלתי להשתתתף בסדנאות למודעות עצמית. באחת מהן – סדנת פסיכודרמה – יצרתי קשר מיוחד עם ורד המנחה ובמסגרת הטיפול האישי שהיה בינינו בהמשך התחוללה אצלי פריצה פנימית. באחת מפגישותינו היא ביקשה שאשתף אותה בזיכרון נעים מבית הורי. אמרתי לה: “אני זוכרת את אבא עוטף את רגלי בשמיכת חאקי.” במשך שנים שחזרתי שוב ושוב את התחושה הרכה והמנחמת וראיתי בה ביטוי לאהבתו של אבא כלפי. .

 ימים ספורים לאחר מכן צפיתי בסרט שהראה אונס של נערים במוסד לעבריינים צעירים. באחת הסצינות לובש הסוהר תחתונים לבנים לאחר ביצוע האונס. אני מכירה את התחתונים האלה! רציתי לצעוק. כשהגעתי הביתה נתקפתי בחילה איומה והקאתי שוב ושוב לאורך כל הלילה. חשבתי שאני חולה, שתקף אותי וירוס כלשהו.

 התחתונים הלבנים לא הרפו.

 טלפנתי לוורד ואמרתי שמשהו קורה לי, שאני מוכרחה לראות אותה בהקדם. למחרת נפגשנו ושחזרתי באוזניה את הסרט. תוך כדי תיאור הסצינה הבנתי.

 התחתונים היו של אבא שלי. אלה התחתונים שהייתי מוצאת על מיטתי בבקרים. אז גם הבנתי שאת הרגליים שלי הוא כיסה אחרי שעשה מה שעשה. לא מעשה של אהבת אב, כי אם ניצול של גבר את ילדתו בת השש או שבע.

הזיכרון הטוב מבית הורי נרמס.

 הסכר נפרץ.

 נעטפתי בחשכה גמורה.


לרכישת הספר
שלום לך מסה הקטנה


המחיר שלנו: ₪79.00
דמי משלוח: ₪11.00
לרכישה עכשיו!
054-7443738
 

מפגשים ועדכונים
שלום לך מסה הקטנה
הפרפר שחלם להיות אריה
הזמנה ליום עיון: פרפר שחלם להיות אריה
רק לטעום מעט מהאנרגיה שלך
ניצה מעוררת השראה
אמיצות וחשופות! א' מבית הנשיא, ניצה ועוד
ניצה אחת, יחידה, יקירה - מסה הקטנה, ניצה הגדולה
מי את? כתבה בחדשות ישראל, ארה"ב
פינת תרבות - שלום לך מסה הקטנה
גיבורות בכנסת - ניצה בועדת הכנסת לקידום מעמד האישה
 
אשה ורוח
הטיולים המתוכננים לשנת 2015

ההרשמה בעיצומה


באתר החדש - אשה ורוח >>
 
English [לראש העמוד]
© כל הזכויות שמורות ל ניצה סקולניק
Azimuth2go-Site2goal קידום עסקים באינטרנט  בניית אתר אינטרנט | עיצוב לאינטרנטקידום אתרי אינטרנט